התנועה של הגנרטור מתחילה מתוך המפגש עם החיים. הם מביאים אליו אנשים, מצבים, הזדמנויות ורעיונות, והגוף שלו מגיב. התגובה מגיעה לפני המחשבה, לפני הניתוח, לפני ההסבר. כך המבנה שלו פועל.
אפשר לחשוב על החיים כאילו הם מנהלים עם הגנרטור שיחה מתמשכת, ומדברים איתו דרך המציאות: הזדמנות שצצה בדיוק בזמן, שיר שמתנגן, משפט שמישהו אמר במקרה. כל מפגש הוא כמו שאלה: "רוצה? מעניין אותך?" והגוף עונה.
לגנרטור יש את אנרגיית החיים לבנות את מה שהחיים מעוררים בו תגובה אליו. כשהוא עוסק במשהו שנכון לו, האנרגיה גדלה, והעשייה מזינה אותו. אבל כשאין תגובה גופנית, גם רעיון שנשמע מצוין על הנייר מרגיש כבד, והעשייה הופכת למאמץ.
רוב הגנרטורים לא איבדו את התגובה שלהם, היא תמיד שם. אבל עם השנים מצטברות מעליה שכבות: מלמדים אותנו לחשוב לפני שעונים, לבחור במה שנראה הגיוני, לעשות את המצופה גם כשהגוף מרגיש אחרת. וכשכבר לא מקשיבים לתגובה, קשה לשמוע אותה. ככל שהגנרטור לומד להמתין לתגובה שלו, הוא מגלה שהחיים תמיד דיברו אליו.
סימני הדרך
כשגנרטור פועל בניגוד לתגובה שלו, מופיע תסכול. הוא אינו האויב, הוא סימן הדרך: הוא מזכיר שהאנרגיה מושקעת במקום שאינו מחובר אליו באמת. וכשהוא חוזר להקשיב לתגובה, מופיע סיפוק. לא התרגשות בלתי פוסקת, אלא תחושת מלאות שקטה שהאנרגיה במקום הנכון.
המתנה הגדולה של הגנרטור היא היכולת לזהות למה יש בו חיים. התגובה שלו היא מצפן שמכוון אותו שוב ושוב אל המקומות שבהם האנרגיה יכולה להתעורר ולבנות. הוא לא צריך לחפש את הדרך, הדרך נבנית מתוך התגובות שלו, מפגש אחר מפגש.